חלק ניכר מהציבור הבוגר בישראל מכיר את הקהילה האתיופית דרך עדשת המצלמה. לרוב, כאשר מוצגים לו מי האנשים הללו מובא סיפור העלייה באופן חד צדדי- ובו הלל ושבח לפעולות המוסד הישראלי. אולם, מי שקרוב לאמת יטיב להדגיש בראש ובראשונה את עוז רוחם של העולים, שלולא יצרו מלכתחילה מערך הזדמנות להגשמה, מאומה לא היה זז ולא נע מצידה של מדינת ישראל לקבץ אותם אל אחיהם במדינת היהודים.

​

עד לפני עשור נהוג היה לטבוע את "מבצע משה" (1984-1985) כראשית לאתיופים בישראל, אך מאז התפתחות האינטרנט, הבמות בפורומים וירטואליים והרשתות החברתיות חל מפנה בנקודת הציון ובנרטיב המטעה שנצרב בקרב הציבור. הרשתות החברתיות פתחו צוהר ומקור ביטוי לכל דורש. אלפי העולים שהגיעו טרם 'המבצע' קראו לנגד עינם כיצד ההיסטוריה התעלמה מנוכחותם. מאז מציינים בכל הזדמנות את ההיסטוריה מחדש, ומעתה יוגד שראשיתה היה ב-1979.

​

בחמש השנים לפני תחילת "מבצע משה" במשעולי מסע בין אתיופיה לגבול סודן, נעו עשרות משפחות מצוידות בתרמיליהן עם צידה לדרך אל ארץ ישראל. הידיעה שהתפשטה בקרב יישובי היהודים המבשרת כי נפתח נתיב עלייה, היא זו שהניעה את המשפחות לצעוד ולהתאחד עם אחיהם מכל קצוות תבל- לירושלים. אולם, בצד עֹז הרוּחַ ואמונתם היו גם רגעי שבר גדולים: לא מעט אבדות בנפש, משפחות וחברים הטומנים את יקירם על אם הדרך, לפני שיגיעו ליעדם. המרחק מהיישובים באתיופיה אל מחנות הפליטים בסודאן היה כברת דרך פיזית ומנטלית שספק אם קיימת בארץ עוד קבוצה אדוקה המסוגלת והמוכנה לחרף את נפשה עבור הרעיון הציוני, 'ציוני' במובנו הראשון- ציון, ירושלים. ולא די בכך, עבור מאות משפחות, מחנה הפליטים היווה בית זמני משך שנים רבות עד שיגיע תורם לעלות ארצה. בינתיים הם נדרשים לחיות בהסתר בארץ אויב שמא יזהו את דתם.

​

הנרטיב השלם מכיל בתוכו משפחות שלמות, אנשים, פנים ושמות. וכל אחד ואחת מהם הוא סיפור שלם. תמוה בעיני מדוע מדינת ישראל מצליחה פעם אחר פעם להדחיק את סיפורי הגבורה של העולים לטובת הממד הביטחוני. כיצד הפך הפרק המפואר והמרתק הזה לנרטיב צר וממסדי בו יש גיבורים תוצרת מערכת הביטחון הישראלי, ואילו מן העבר השני ממתינים האתיופים שיגיעו להושיעם מתוך מדינת אויב?

​

באורך פלא דווקא החלק המוצנע- טרום 'מבצע משה', מכיל בתוכו סממנים של הציונות המתחדשת. העולים החדשים אשר הגיחו מקרן אפריקה בשלהי שנות ה-70 ולאחר מכן, היו דמויות אותנטיות מן ההיסטוריה הרחוקה, הנושאות בלבן אמונה שורשית עמוקה. אלו חיברו נקודות חסרות בציר הזמן מימי בית שני וגלותנו ועד תקומתו של העם היהודי בארצו במחצית המאה ה-20.

​

הממסד אשם בגזענות האזרחים

​

כברת הדרך ארוכת השנים מסתיימת תדיר בהתנגשות בין הממסד ליהודי אתיופיה. ההתנגדות לגיור ב-1985, הזעם על פרשת הדם ב-1996 וחוזר חלילה ב-2006, מניעת השכרת דירות ליוצאי אתיופיה ב-2012, וכמובן, המחאה הגדולה לפני שנה שכוונה כנגד האלימות המשטרתית והגזענות בישראל. אלו הם רק ההתקוממויות הגדולות והמפורסמות, אך כמדי שנה, כמדי חודש ולפעמים בכל שבוע- מתקיימים מעשים ואמירות פוגעניות נגד ישראלים ממוצא אתיופי בכל מקום. ונכון, בהרבה מן המקרים ידם של האזרחים נגועה בהתנהגות רעה זו. אך אין זה פלא שאזרחים נוהגים באופן הזה. כאשר המדיניות הממסדית כלפי האתיופים בישראל היא פטרונית, מתנשאת ואלימה, האזרח הממוצע 'קורא' את התמונה ומרשה לעצמו לנהוג ביד חופשית.

​

רק כאשר מדינת ישראל תשתחרר מהבורות והפטרונות שלה כלפי סיפורם של יהודי אתיופיה ותפנה זרקור על המסע הרגלי, בחובו אומץ הלב, האובדן, ההקרבה וההרואית, לא ירחק היום שגם כלל הציבור יתחנך אט אט ויבין שעליית יהודי אתיופיה (1979-1985) היא סוד הקסם האמתי של הציונות והאמונה היהודית העתיקה. וכן היא הסיבה לשמה התכנסו בארץ ישראל מכל קצוות תבל.

​

ישראל אדנה יסמני הוא עיתונאי ופעיל חברתי