חוזרות לשורשים
6.11.2016
'כבשה', 'שיער קש', או 'שיער טוסט', הם חלק מהביטויים שספגו נשים יוצאות אתיופיה בילדותן כלפי השיער שלהן. היום הן כבר לא מתביישות: "לעיתים חיבור זהותי ושורשי עמוק מתחיל בשחרור תלתל אחד"
קשה להתעלם מהשיח שנוצר בקרב נשים שחורות המדבר על הקשר שבין שיער וזהות. בשנים האחרונות ניתן לראות התעוררות של שחורים רבים, בעיקר בארצות הברית, שחוגגים את שיערם מתוך מקום של חיבור לזהות השורשית שלהם. לצד כל תוספות השיער, ההחלקות והפאות, ניתן לראות מספר לא מבוטל של נשים מהקהילה האתיופית שמוצאות פתרונות יצירתיים, בשביל לשמור על הטבעי והקיים. "יש מלא דברים מגניבים כמו מטפחות וצמות מהרטה ובכלל אפרו תלתלים עם סרטים צבעוניים ומגניבים", אומרת אובלו סמעון (28), ומוסיפה: "לבנות מתולתלות זה מוכר אך בעיני זה מעוות. כי במהות – הדבר הנכון והאמיתי הוא נשים שחורות מתולתלות עם אפרו שבנוי לתלפיות".
"אני יודעת שרבות מבנות הקהילה רוצות שיער חלק, אני תוהה אם זה כביטוי אופנתי או רצון להשתלב בחברה הכללית בה שיער ישר הוא יותר רווח ובאותה נשימה גם יותר יפה", מסבירה סמעון. "חשוב לי שגם הנראות שלי תדבר באותה השפה של התפיסה ממנה אני מגיעה – ששחור זה יפה ולא ברמה הקלישאתית אלא כתפיסה קיימת וממשית". בעבודתה עם בני נוער, סמעון דואגת להעביר את המסר: "אני מוצאת קשר מאוד עמוק בין האפרו שלי לבין הדרישה שלי מנערים להיות הם עצמם, טבעיים, יפים ובעיקר שמחים במה שניתן להם, כי מה שיש להם זה בטוח מה שהכי יפה להם".
דיכוי לבן
העצמת השיער איתו נולדו לא תמיד הייתה שם. נערות ונשים רבות בקרב הקהילה יכולות לגולל סיפורי ילדות שלמים על האופן הבזוי בו התייחסו לשיערן. כינוים כמו; 'כבשה', 'שיער קש', 'שיער טוסט', 'שיער סקוצ' ועוד הם רק חלק קטן מהעלבות של החברה הלבנה שסרבה לקבל את הנוף המתולתל והחצוף, שנכנס למציאות שסוגדת לשיער חלק ואם אפשר גם בהיר. "בתיכון הלכתי לבית הספר עם אפרו ואחת המורות אמרה לי שזאת תסרוקת מאוד מבולגנת וממש הורתה לי לא להגיע כך ושעליי לאסוף את השיער", מספרת רבקה וונדם (27) בחיוך ומבינה כיום כמה שגויה תפיסתה של אותה מורה, שמשליכה אוטומטית על האופן בו היא רואה אותה. "האפרו שלי הוא לא הדבר היחיד שהפריע לה אלא עצם הנוכחות שלי. היא ביקשה שאגיע עם שיער אסוף ובאותה המידה היא ביקשה ממני להיעלם במרחב ולהיות שקופה", מסבירה וונדם.
ההבנה כי אנו חיים תחת דיכוי לבן, הוא שיח קיים שמלווה במין סוג של קתרזיס המבקש להסיר מעלינו עול שהפך מזמן לכבד מידי. אורטל מוגוס (26), מנהלת דף פייסבוק שנקרא "פמיניזם אתיופי", מצביעה על עלייה בכמות האנשים שרוצים 'לשחרר את השיער שלהם'. "בעיניי זה נובע מחוסר הרצון להשתייך לשיח המבקש לקדש את אידיאל היופי הבלודיני, החלק ותכול העיניים", היא מסבירה ומוסיפה: "כנשים שחורות אנחנו מבינות יותר ויותר שאידיאל היופי מעולם לא היה שייך לנו, אנו מאמצות לעצמנו גרסה חדשה אמיתית, טבעית ושלמה יותר שבאה לידי ביטוי באופן בו אנו 'משחררות' את השיער". בעיניה, השיח האפרו אמריקאי הוא ערוץ ישיר לאופן בו בני ובנות הקהילה מבקשים לזהות את עצמם. "הרצון שלהם להכיר את הזהות האמיתית ממנה הגיעו משפיע על צעירים וצעירות מהקהילה. ישנם לא מעט קווים מקבילים, שמעניקים לנו את ההשראה והרצון לדרוש עבור עצמנו חיבור זהותי ושורשי עמוק, שלעיתים מתחיל בשיחררו של תלתל אחד".
למרות הגל האמיץ שקורא לטבעיות, ישנן בנות שעדיין מעדיפות לחבוש פאות ולהדביק תוספות. "שורש הבעיה והדיכוי מקורם באדם הלבן אך לדעתי לא רק, אלא מדובר פה על משבר זהות אמיתי", אומרת אצגנט ברהן דמוז (29). "זה משהו שלעולם לא נוכל להיות – אנשים שחורים עם שיער חלק. והניסיון להשכיב כל הזמן את השיער הוא ניסיון להסתיר את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו באמת ובעצם להימצא בסוג של הכחשה מובהקת ותמידית".
אם כן, ניתן להבין את הקשר שבין זהות לשיער כמעט כמו שאפשר להבין את הקשר בין צבע עור לשייכות. החיים של אדם שחור בחברה הלבנה מעוררים שאלות באופן תמידי. ישנה דרישה לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים, שמובילים אותנו, השחורים, לנקוט בצעדים נואשים, כמו החלקת שיער שבהכרח מודיעים על תבוסתנו. הפתרון המהיר והקל ביותר הוא לברך על הקיים ולהתעלם מהשאר.