הייתי תמים, כמו רוב האנשים. לא העזתי לחשוב לרגע שאני, ליברל שכמותי, מושפע מדפוסים שליליים שהחברה מכתיבה לנו. אני גזען? מה פתאום. אבל בפועל יש מציאות והיא ברורה: אם אתם לא מכירים באופן אישי אוכלוסייה מסוימת, הרי שהדעות שלכם על מי שמשתייך אליה יעוצבו על פי התקשורת וגורמים מתווכים אחרים.

​

"אני דווקא מכבד אתיופים", אמרתי לעצמי כשהייתי בבית הספר ובצבא, בעודי לא מבין שגם התפעלות והתלהבות מצביעות על גזענות סמויה, שמבוססת על ציפייה מוקדמת למשהו רע ושונה. לאורך ילדותי וגם בצבא, לא זכיתי למפגש ישיר מול אף יוצא אתיופיה. כשלומדים בבית הספר לכבד את השונה, התאוריה מקבלת משנה תוקף רק כשבפועל מכירים את האחר. לאורך ילדותי הכרתי רוסים, מרוקאיים ועוד יוצאי עדות שונות. למדתי לזהות את ההבדל בין הסטיגמה לבין המציאות. אל מול כל השוני שפגשתי בילדותי, אתיופים לא הכרתי. רק באקדמיה פגשתי לראשונה אתיופי שבדיעבד אני חושב שזה דבר בלתי נתפס. היה זה אייל גטו, חברי ועמתי לבניית האתר הזה. רק שנפגשנו, הרבתי להתפעל משפתו הרהוטה ומהשכלתו. במקום להבין שההתפעלות הזו היא גזענית לכשעצמה שאלתי את עצמי "איך דווקא הוא?", "במה הוא שונה?", "איך הוא הצליח ואחרים לא?". רק עם הזמן הבנתי שמה ששיחק כאן הוא הדימוי שלי ביחס "לאחרים" האלה. דימוי שהגיע בעיקר ממתווכים חיצוניים כמו התקשורת, כי פשוט לא הכרתי יוצאי אתיופיה, ובטח לא הייתי חבר שלהם. ראיתי אותם, בעצם, כמקשה אחת, לא כפרטים. אז ברור שהייתי מושפע מסטיגמות וסטריאוטיפים.

​

ככל שהתקדמנו בבניית "שושלת הגדעונים", חלחלה בי התובנה כי  היעדרה של היכרות אישית היא הגורם המרכזי לגזענות. בכתבות שטח שערכנו בערים אופקים ורחובות ראיתי קהילות סגורות בתוך עצמן, חיות במין גטו, ללא יכולת לתקשר עם "העולם שבחוץ". במהלך סיור בשכונת "קרית משה" שברחובות, נדהמתי לגלות כמה שונה יכולה להיראות שכונה משאר העיר בה היא נמצאת. כל העוברים והשבים היו אתיופים, המוכר בסופרמרקט השכונתי היה אתיופי וגם הילדים שיושבים בספסלים בגינה. לראות אדם לבן שם היה מחזה נדיר, ממש ארץ אחרת בתוך ישראל. ברגע שיוצרים שכונות ייעודיות רק לאתיופים, אי אפשר להתפלא על חוסר שילוב וגזענות. כל עוד מוסדות השלטון עוסקים בהפרדה ולא בחיבור, המצב העגום של חוסר היכרות שיוביל לגזענות יימשך. לא משנה כמה נחשוב שאנחנו ליברלים - אם אנחנו לא מכירים, אנחנו לא יודעים.

​

בראיון שערכתי עם חבר הכנסת לשעבר, שמעון סולומון ("יש עתיד"), הוא אמר כי כל עוד יתוכננו תכניות שילוב ייעודיות רק לאתיופים, המצב לא ישתנה. והוא צודק. הגיע הזמן לעסוק באינטגרציה ממשית; לא להסתכל על אוכלוסייה שלמה כעל גוף אחיד. ביום שבו יוצאי אתיופיה יגורו בין הבימה לדיזינגוף סנטר (או בכל מקום אחר שבו הם לא נמצאים), לא נצטרך מתווכים, ואולי יעלם חלק ממעטה הגזענות שעוטף את כולנו.